איך רושמת אנלייט מתקנים סולאריים בדוחות? מה היה קורה אם  היא היתה מגדירה את המתקנים כנכס פיננסי? ולמה (כנראה) היא מעדיפה לדווח על רווחים נמוכים יותר?  
התלות במקורות אנרגיה מזהמים, החשש מהתחזקות המדינות השולטות בנפט, וההבנה שרק דחיפה רגולטורים תצמיח תשתית של אנרגיה סולארית, דחפו ממשלות רבות להציב יעדים מאתגרים לשימוש באנרגיות מתחדשות בכלל ואנרגיה סולארית בפרט. זה התחיל בגרמניה, התפשט לספרד ואיטליה ומדינות נוספות, גם אנחנו חלק מהתוכנית העולמית הזאת. אבל כדי שהתוכניות האלו (יעדים של עד 20% מתצרוכת האנרגיה בתוך מספר שנים) יתממשו צריך כמובן הצדקה כלכלית, והצדקה כזו (בינתיים) לא קיימת – הנפט, הגז, הפחם וכל יתר המזהמים, זולים משמעותית מהאנרגיה הסולארית. ולכן, הממשלות מעניקות סבסוד לתחום המתפתח הזה ומתחייבות לתעריף ידוע מראש לאורך כל תקופת הפקת האנרגיה. בארץ, חברת החשמל מחברת את המתקנים הסולאריים (מתקנים פוטו=וולטאיים/ PV) לרשת החשמל הארצית, מודדת את האנרגיה שעברה מהמתקנים לרשת ובהתאם לתעריף שנקבע, משלמת לבעל המתקן.
במקביל, חברת החשמל מגלגלת  את הסבסוד הזה אלינו הצרכנים – כן, בסופו של דבר אנחנו משלמים על המחיר היקר, תחת הבנה שבסופו של דבר זה ישתלם לנו. זה ישתלם כי התעשייה נמצאת בתחילת עקום הלמידה שלה, ותוך כדי תנועה עלויות הקמת המתקנים יורדות וניצול הפאנלים (הקולטים את קרני השמש)  עולה. הטכנולוגיה (גם של חברות ישראליות) מוזילה מאוד עלות הייצור של המתקנים ובעיקר מגבירה מאוד את ניצול השמש, ובקצב הזה, ייתכן וההערכה שתוך כמה שנים, התחום הזה יעמוד על הרגליים גם בלי רגולציה תומכת, תתגשם; ואם זה יתגשם – אז נראה שהדחיפה הממשלתית מבורכת.

על רקע הסבסוד הממשלתי, משך התחום הזה יזמים רבים, וביניהם  גם לא מעט חברות נסחרות. החברות האלו ראו השקעה (כמעט ) מובטחת – מקימים מתקן, האנרגיה זורמת, מוכרים אותה במחיר ידוע מראש, במקביל לוקחים הלוואה ומשלמים אותה על פני תקופת ניצול השמש – אין כאן לכאורה הרבה סימני שאלה אין "חורים גדולים" של נתונים וידע , וכבר בשלב התוכנית העסקית ניתן להעריך את התשואה השוטפת. נכון, זה לא מובטח, יש בכל זאת כמה שאלות פתוחות וסיכונים – אולי יהיו פחות ימי שמש? אולי עלות התחזוקה השוטפת תשתנה (למרות שגם היא לרוב נקבעת כבר בשלב הבסיסי)? ואולי בעל הבית (הממשלה) ישתגע ויחליט לשנות את הכללים או לפרשן את הכללים קצת אחרת (וזה קרה). עדיין בעולם של תשואות אפסיות, התחום הסולארי, בעיני רבים, הוא השקעה סולידית עם תשואה אטרקטיבית.  
והתחום הזה יוצר גם שאלה חשבונאית חשובה – מה זה בעצם המתקן הסולארי (PV ) זה רכוש קבוע? זה נכס פיננסי?  מצד אחד מדובר על תשתית אמיתית על מתקנים/ שדות של פאנלים ששייכים לחברה, מצד שני, כפי שהוסבר מדובר בסוג של השקעה פיננסית מעין אג"ח שמגובה בהתחייבות של הממשלה לתעריפים מסוימים על פני התקופה. אם המתקן ייכלל בהגדרה של רכוש קבוע אזי הרכוש יופחת באופן שוטף, במקביל להפקת ההכנסות; אם המתקן ייכלל במסגרת נכס פיננסי אזי הנכס הוא למעשה התחייבות המדינה  לשלם לחברה סכומים על פני כל התקופה. הנכס הזה צובר ריבית שוטפת על פני תקופת החוזה, ובמקרה הזה אין פחת. בסוף התקופה הנכס הפיזי עובר למזמין (המדינה). קיימים תנאים כדי להיכלל בהגדרה החשבונאית של נכס פיננסי , בין היתר, צריך להראות שמדובר בזיכיון, שאין סיכון לחברה עצמה, שהתעריפים ידועים מראש שניתן להעריך את ההכנסות השוטפות. 

הסוגיה הזו התגלגלה לחשבונאיים של רשות ניירות ערך שבחנו שתי פניות מקדמיות (דומות) של שתי חברות שהציגו את הערכתם כי המתקנים שברשותן (מתקנים בינוניים בארץ) צריכים להיות רשומים בדוחות כנכסים פיננסים. ברשות ניירות ערך הדגישו כי  בהתבסס על חוות דעת משפטיות וכלכליות שהוצגו בפניה, מתקנים בינוניים בישראל נכנסים לתחולת ההבהרה (הבהרה חשבונאית 12IFRIC שמגדירה כללים לנכס פיננסי) ולכן ויש לסווגם כנכס פיננסי.
המשמעות – יותר הכנסות ורווחים בתחילת הדרך, פחות הכנסות ורווחים בסוף הדרך ביחס לשיטה השנייה לפיה הנכס מוגדר כרכוש קבוע. בשתי הגישות, חשוב להדגיש, סה"כ הרווח על פני התקופה זהה, העניין הוא בחלוקה שלו על פני אורך חיי הפרויקט.
התייחסות למתקנים הסולאריים כנכסים פיננסים טובה לכאורה לחברות הציבוריות; הרי מה שחשוב (וחבל) בחברות ציבוריות זה בעיקר התוצאות לטווח הקרוב. עם זאת, מסתבר שיש חברות שמעדיפות את הגישה השנייה.
בדוחות הכספיים השנתיים של חברת אנלייט, שחקנית בתחום האנרגיה הסולארית מציינים מנהלי החברה כי קיימת מחלוקת פרשנית, ביחס לסיווג המתקנים, שנובעים בין היתר  משאלות משפטיות בקשר לרישיונות ולשליטה במתקנים (האם אחרי התקופה השליטה בידי החברה או המדינה). באנלייט מסתמכים על חוות דעת משפטית כבסיס לטיפול חשבונאי במתקנים כרכוש קבוע, אך מדגישים כי -  "טיפול זה עשוי להשתנות, ככל שתיקבע עמדה אחרת על ידי הרשות". אולי באנלייט רודפים באמת אחרי רישום חשבונאי שמבטא את המצב בשטח, אולי אלו באמת נושאים משפטיים שמרחיקים את המתקנים מהגדרת נכסים פיננסים, אולי עלות תשלום המס גוברת על התועלת שברווח גדול יותר (מס הכנסה נצמד במקרה זה לגישה החשבונאית); אולי חשוב לה להציג תזרים טוב מפעילות שוטפת (גישת הנכס הפיננסי פוגעת בתזרים מפעיות שוטפת – ראו בהמשך) אולי יש אינטרסים נוספים (שקשורים בעיקר לשליטה בנכס בסוף התקופה); כך או אחרת, ברור שהחברה מקריבה את התוצאות בטווח הקצר. לצד התוצאות  השוטפות (בהינתן שהנכסים האלו הם רכוש קבוע), מציגה החברה את התוצאות התיאורטיות – מה היה קורה אם הנכסים היו נכסים פיננסים. ההבדלים ענקיים.

הרווח הגולמי של אנלייט הסתכם ב=14 מיליון שקל על הכנסות של 27.1 מיליון שקל. התוצאות האלו מתבססות על המתקנים כרכוש קבוע, אך אם החברה היתה הופכת אותם לנכסים פיננסים הרווח הגולמי היה מסתכם ב=19.5 מיליון שקל על הכנסות של 71.5 מיליון שקל. כמו כן, החברה היתה רושמת הכנסות מימון גבוהות יותר ורווח כולל גבוה יותר בכ=4 מיליון שקל.
מנגד, דוח התזרים שלה היה נראה רע – בפועל, התזרים מפעילות שוטפת מסתכם בכ=10 מיליון שקל, ואילו התזרים מפעילות השקעה שלילי – מינוס 58 מיליון שקל. מעבר לגישה של נכסים פיננסים, משמעה שהתשלומים בגין רכוש קבוע הם חלק מהפעילות השוטפת (ולא פעילות השקעה) ולכן, התזרים השוטף הופך לשלילי – מינוס 40 מיליון שקל והתזרים מפעילות השקעה עדיין שלילי אך משתפר למינוס 8 מיליון שקל. בסה"כ התזרימים זהים, אך ההרכב בין השוטפת להשקעה משתנה.